<h1>ספר השולחן הלכ' תפילה שער שישי</h1>
<h2>דף י.</h2>
שמונה עשר יום בשנה גומרין בהן את ההלל, בין צבור בין יחיד. ואלו הן, שמנת ימי החג, ושמנת ימי חנוכה, ויום ראשון של פסח, ויום ראשון של עצרת. אבל ראש השנה ויום הכפורים אין בהן הלל, לפי שאינם ימי שמחה כי אם ימי יראה ופחד שהן ימי דין. וכן בשבת אין אומרים הלל, מפני שלא נקרא מועד. וכן אין אומרין הלל בפורים, מפני שקריאת המגילה היא במקום הלל. בגולה בכל יום שעושין ימים טובים שני ימים גומרין את ההלל באחד ועשרים יום, ואלו הן, תשעת ימי החג, ושמנת ימי חנוכה, ושני ימים ראשונים של פסח, ושני ימים של עצרת. ובשאר ימים של פסח קורין הלל בכל יום בדילוג בין יחיד בין ציבור. ומפני מה גומרין בחג את ההלל בכל יום ובפסח אין עושין כן, פירשו במסכת ערכין הטעם שחג חלוק בקרבנות ופסח אין חלוק בקרבנות. ובירושלמי פירשו הטעם, מפני שבחג הלולב מתחדש בו בכל יום בכל שבעה. בכל יום שגומרין בו את ההלל מברכין לפניו אשר קדשנו במצותיו וצונו לגמור את ההלל, בין יחיד בין צבור. אע"פ שקריאת ההלל מצוה מדברי סופרים, מברכין בו אשר קדשנו במצותיו וצונו, כמו שמברכין על המגלה [מגילה כ"א ע"ב] ועל נרות חנוכה [שבת כ"ג ע"א], שכל מצוה מדרבנן מברכין עליה, שהרי אנו מצווין עליה מן הכתוב שאמר על פי התורה אשר יורוך. אבל דבר שהוא מדבריהם ועיקר עשייתם מפני הספק, כגון מעשר דמאי, אין מברכין עליו. ומה שמברכין על יום טוב שני של גלויות אע"פ שלא תקנוהו אלא מפני הספק, תקנוהו כדי שלא יזלזלו בו עמי הארץ. בד"א שמברכין על ההלל לפניו, אבל לאחריו מקום שנהגו לברך יברך, מקום שלא נהגו לברך לא יברך. כיצד מברך במקום שנהגו לברך, יהללוך יי' כל מעשיך.
בלילי הפסח גומרים בהן את ההלל, בכוס (שלישי) שני מתחילין אותו, וקורין ממנו עד חלמיש למעינו מים. ואחר סעודה גומרין אותו בכוס רביעי. וכתב הרמב"ן ז"ל בשם רבו רבי יצחק בר' אברהם הצרפתי ז"ל דמברכין עליו אשר קדשנו במצותיו וצונו לגמור. והביא ראיה ממה שאמרו במסכת סופרים [פ"כ ה"ט] שמונה עשר יום יחיד גומר בהן את ההלל ולילה אחד ובגולה אחד ועשרים יום ושני לילות. אבל הגאונים ז"ל אמרו שאין מברכין עליו מפני שחולקין אותו ואין קורין אותו כאחד, ועוד שאין אנו קורין אותו בתורת קורין אלא בתורת אומרין שירה. ואע"פ שאנו מברכין אחריו יהללוך, ושנינו [נדה נ"א ע"ב] כל הטעון ברכה אחריו טעון ברכה לפניו, אין למדין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בהם חוץ. ויש אומרין יהללוך אינה ברכה לסוף הלל, אלא שתקנו חכמים לכוס רביעי וחובה לכוס היא באה. ומה שאמרו במסכת סופרים [פ"כ ה"ט] ושתי לילות, מנהגם שקורין אותו בבית הכנסת כולו בצבור, ולפיכך היו מברכין עליו, אבל בבית לא היו מברכין עליו.
מנהג קריאת ההלל בימי רבותינו שבתלמוד כך היה, הגדול שמקרא את ההלל מברך ומתחיל ואומר הללויה וכל העם עונין הללויה, וחוזר ואומר הללו עבדי י"י וכל העם עונין הללויה. וחוזר ואומר יהי שם י"י מבורך מעתה ועד עולם וכל העם עונין הללויה, וכן על כל דבר ודבר עד שמגיע לסוף הפרק, וכן בכל ראש פרק ופרק הן חוזרין ואומרין מה שאמר. כשהוא אומר אהבתי כי ישמע יי'. [כל העם חוזרין ואומרין אהבתי כי ישמע י"י] וכן כשיאמר הקורא הללו את יי' כל גוים, כל העם חוזרין ואומרין הללו את יי' כל גוים, הקורא אומר אנא יי' הושיעה נא, והעם עונין אחריו אנא יי' הושיעה נא, הקורא אומר אנא יי' הצליחה נא והם עונין אחריו אנא יי' הצליחה נא, הוא אומר ברוך הבא וכל העם אומרין בשם יי'. בד"א שקורין בענין זה כשהיה הקורא גדול וראוי להוציא את הרבים ידי חובתן, אבל אם היה הקורא עבד או קטן או אשה, עונין העם אחריהן מה שהן אומרין מלה מלה בכל ההלל. זהו המנהג שהיו נוהגין בו בימי רבותינו שבתלמוד, אבל במקומות אלו נהגו שכל העם קורין כאחד ההלל ואין אנו מקרין אותו. ומכל מקום אנו כופלין הודו ויאמר נא ישראל עד מן המצר והכל עונין הודו ליי' כי טוב על כל דבר ודבר, זכר לאותה קריאה ראשונה שבימי רבותינו. וכן כופלין מאודך כי עניתני ולמטה עד אנא יי' הושיעה נא ואנא יי' הצליחה נא. והטעם שכופלין פסוקים אלו מאודך כי ולמטה, מפני שישי ובניו אמרום כמו שמפורש במס' (סופרים) [פסחים] [קי"ט ע"א] ויש שפרשו הטעם מפני שהמזמור כולו כפול עד אודך כי עניתני, סבוני גם סבבוני, ימין י"י עושה חיל, לפיכך כופלין גם פסוקים אלו עד הסוף. וכן המנהג.
<h2>דף י:</h2>
בראשי חדשים קריאת ההלל מנהג ואינה מצוה. והמנהג [ה]זה בצבור, לפיכך קורין בדלוג. ויחיד לא יקרא כלל ואפילו בדלוג, ואם התחיל יגמור בדלוג, ולא יברך אחריו. אמרו בגמרא [תענית כ"ח ע"ב] תנא יחיד לא יתחיל ואם התחיל גומר. וכן דעת רבינו האיי גאון ז"ל. וכן כתב הרמב"ם ז"ל שאין יחיד קורא הלל בראש חדש כלל. אבל רבינו חננאל ז"ל כתב, במקום שנהגו לקרות את ההלל בראש [חדש], לא שנא בין רבים ליחיד, דמאחר שהוא מנהג מה לי יחיד מה לי רבים. צא ולמד מערבה שהיא מנהג, ויחיד חייב בה. וכן פסק בעל הלכות ז"ל.
בימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל, וכן בראשי חדשים שאין קריאת ההלל אלא מנהג, כתב רבינו שלמה ז"ל, שאין מברכין עליו אפילו בצבור לא בתחלה ולא בסוף שאין מברכין על המנהג, כמו שאמרו [סוכה מ"ד ע"ב] בערבה רבי אלעזר ברבי צדוק חביט חביט ולא בריך, קסבר מנהג נביאים הוא. למדנו שאין מברכין על המנהג. וכן כתב הרמב"ם ז"ל. אבל רבינו יעקב ז"ל כתב שהצבור קורין בדלוג, ומברכין עליו לקרוא את ההלל, ולאחריו יהללוך במקום שנהגו לברך אחריו, אע"פ שהוא מנהג, שהרי שני ימים טובים של גלויות, שאמרו בתחלת ביצה [ד' ע"ב] הזהרו בהן מנהג אבותיכם בידכם, ומברכין ומקדשין על מנהג אבות, וכן על הלל דמנהג אבות הוא, אבל ערבה שאינה אלא מנהג נביאים ובטלטולא בעלמא סגי לא מברכינן. עוד יש לנו לומר שאינו דומה מנהג הלל למנהג ערבה, כי בערבה מנהג נביאים הוא שנהגו לעצמן, ולא קבעו הענין במנהג, והעם נהגו אחריהן מעצמן ועשו כמותן, לפיכך אין מברכין עליה. אבל הלל מנהג קבוע היה, שקבלוהו עליהם הצבור, ולפיכך מברכין עליו בצבור. ורבינו האיי גאון ז"ל כן כתב בתשובה, אחד עשר יום אפילו היחיד בינו לבין עצמו גומר בהן את ההלל, ומברך לגמור כצבור, ומברך יהללוך במקום שנהגו, וימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל, הצבור קורין ומברכין לקרוא את ההלל, אבל יחיד אינו קורא כלל. כדאמרינן, תנא יחיד לא יתחיל, ואם התחיל וברך לקרא את ההלל ונזכר שטעה קורא שלא יוציא שם שמים לבטלה, עד כאן דבריו ז"ל. וכן המנהג לברך עליו בצבור, ואמרו בתלמוד ירושלמי [מע"ש פ"ה ה"ב, פאה פ"ז ה"ה] אם ראית הלכה רופפת (בידן) [בבית דין] צא וראה היאך הצבור נוהגין.
וכן המנהג שלא לברך בימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל, שקורין אותו בדילוג. וכיצד מדלגין, מתחילין מתחילת ההלל עד חלמיש למעינו מים, ומדלג ואומר ה' זכרנו יברך עד הללויה ומדלג, ואומר מה אשיב לי"י עד סוף ההלל. ויש מדלגין דלוג אחר. וימים שהיחיד גומר בהן את ההלל, פוסק בין פרק לפרק ושואל בשלום מי שהוא חייב בכבודו, ואין צריך לומר שפוסק למי שמתירא ממנו, ומשיב שלום לכל אדם. אבל באמצע הפרק לא יפסיק כי אם למי שמתירא ממנו, ששואל בשלומו, ומשיב שלום למי שחייב בכבודו כדרך שהוא עושה בק"ש. ובהלכות קריאת שמע בשער השני הארכתי בענין זה יותר בג"ה.
